כתב וצילם: ליאור ברוך
שברולט אל-קמינו. האם זו מכונית? טנדר? פיק-אפ? תלוי את מי שואלים, תלוי מאיפה מסתכלים… בשנת 1959 התפארה שברולט במכונית החדשה מתוצרתם אשר לדבריהם הייתה "יותר ממכונית… יותר מפיק-אפ…". לאלו אשר הביטו בה מלפנים, נראתה האל-קמינו כמכונית סדאן סטנדרטית, עטורה בכרום וניקל, כיאה לתקופה ולאלו אשר הביטו בה מאחור, נראתה היא כפיק-אפ במימדים של מכונית "רגילה". אז מה היא בעצם האל-קמינו? מכונית? פיק-אפ?
כשעמדתי מול המכונית, אל-קמינו מהבציר הראשון – 1959, משופצת למצב תצוגה, מביט על הגריל הרחב, רביעיית הפנסים ופגוש הכרום המסיבי שלא הייתי רוצה לפגוש בתור הולך-רגל, ראיתי מולי שברולט אימפאלה מאותן שנים, רחבה, שמשה קדמית ענקית, סמל שברולט חזית מכסה המנוע והמגבים ההפוכים. נדרשו מספר פסיעות לאורכה של אותה אימפלה לכאורה כדי להבין שכשמהנדסים בשברולט תכננו את האל-קמינו, הם פשוט החליטו "לחתוך" את האימפאלה מעט מאחורי מושב הנוסע והנהג ולשלב שם ארגז, לשימושו של האיכר, השיפוצניק או האמריקאי עמל הכפיים הממוצע. כשעמדתי מאחורי האל-קמינו, נראה היה ששוב ניסו המהנדסים להתל במוחו של המתבונן ולשלב פנסים וכנפיים בתצורת כנפי-שחף התואמים לאלו של האימפאלה, למעט אותו ארגז ענק שפעור בין הכנפיים.
אחת השאלות הראשונות שעלו לי בראש כשהתבוננתי על האל-קמינו היו "מה הם חשבו לעצמם?!"… עד שנה זו, הטנדרים והפיק-אפים מתוצרת שברולט היו קשוחים, גבוהים, מגושמים למדי ובעיקר בעלי מראה מחוספס וקשוח והנה פתאום, מישהו התרכך שם וייצר מכונית עם ארגז לא שונה בהרבה בנפחו מזה של הפיק-אפ הממוצע, עם עיצוב של מכונית סדאן, אינספור ניקלים ואביזרים שבד"כ מעטרים מכוניות מהמשפחה כגון האימפאלה כאמור והבל-אייר. התשובה לאותה השאלה נעוצה ברצון לשלב בין שני העולמות. הרנצ'רו של פורד כנראה הייתה הראשונה שלקחה מכונית סדאן, "חתכה" אותה באמצע ו"דחפה" לה ארגז. שברולט לקחו את הקונספט כמה צעדים קדימה כשעיטרו ואבזרו את האל-קמינו כאילו והייתה מכונית פרטית לכל דבר.
פנים האל-קמינו, זהה כמעט לחלוטין לזה של האימפאלה, עם מד מהירות במרכז לוח המחוונים וכן מחווני טמפרטורת מים ודלק ובקרת טעינה ולחץ שמן. ההגה, כמיטב המסורת של שנות החמישים, גדול ועגול, כזה שדורש תמיד שתי ידיים בכדי לתפעל אותו בסיבובים. סיבוב של מתג ההתנעה ומנוע ה-V8 מתעורר לצליל גרגור שקט. לחיצות בהילוך סרק על דוושת התאוצה הביאו לתנועה אהובה עליי במיוחד במכוניות אמריקאיות בעלות מנוע V8 – נדנוד הרכב לימין ולשמאל, כמו אוניה הנעה כתוצאה מגלים המתדפקים על דפנותיה… ממכר משהו, יכולתי להמשיך עוד זמן רב עם מכות הגז האלו והנדנוד אך הגיע הזמן לצאת לדרך…
התחושה הראשונית המתקבלת בנסיעה באל-קמינו שווה לאותה תחושה של נסיעה במכונית סדאן אמריקאית מאותה תקופה; ריחוף מעל הכביש, התעלמות ממהמורות ובורות, שיוט חסר כל קשר לכביש ולתנאיו, תחושה נפלאה לאלו המחפשים נסיעה חלומית המתעלמת מהמציאות, תחושה מוזרה לאלו הרגילים לקבל תגובה כלשהי מהכביש כגון, זהירות: בור. מנוע ה-V8 מספק 230 כוחות סוס בריאים הממחישים כי מדובר ברכב המסוגל לספק את הסחורה, תרתי משמע ולהגיע לשם במהירות.
סיפורים רבים סופרו בסוף שנות החמישים על עיצובה של האימפלה והאל-קמינו, בהתייחס לזנב כנפי השחף שלהן. הסיפור העיקרי היה שהמכונית מנתקת מגע עם הקרקע במהירות של 120 מייל לשעה (200 קמ"ש). התלבטתי האם לבדוק האם הסיפור אמיתי או לא אך מחשש לריחוף קל מעל המכוניות בכביש איילון, החלטתי לוותר ולשמור על המהירות המותרת.
בכדי לממש את ייעודה של האל-קמינו, נסעתי לאתר בנייה של אחד מהמגדלים החדשים במרכז תל-אביב. גלשתי עם הרכב לתוך שביל העפר המוביל לאתר עצמו והמשמש בד"כ טרקטורים ומשאיות. התחושה הייתה כמעט זהה לנסיעה על כביש סלול. האל-קמינו ספגה כל מהמורה כאילו ולא הייתה אך בכל זאת, משהו פה לא הרגיש לי נכון. יצאתי מהמכונית/טנדר/פיק-אפ/פרייבט/שחף והבטתי בה ממרחק מה. האם באמת קבלנים, חקלאים, אנשי עבודה וכפיים לקחו את הדבר היפייפה הזה, המלוקק למשעי הזה, המאובזר במיטב הניקלים והסמלים ואכן השתמשו באל-קמינו כרכב לעבודה קשוחה ומחוספסת? מסתבר שכן. 22,246 יחידות נמכרו בשנה הראשונה לייצור, במחיר של 2740$, עם אבזור כמעט מלא.
כשיצאתי מאתר הבנייה עם האל-קמינו, לצלילי השריקות של הפועלים הסיניים ממרומי הבניין, המשכתי בנסיעה עירונית תוך כדי שאני מביט אל הפיק-אפים והטנדרים בני ימינו. כמה אופי שהיה אז, כמה חשיבה על העיצוב, סביבת הנהג, אבזורי הניקל והכרום וחוסר, החשיבה על כל הפרטים הקטנים חשיבה סביבתית וחסכונית לעומת היום, הפלסטיקה, הקבעון והשאיפה לפרקטיות וחסכון בדלק. דבר אחד ברור לי, אם הייתי רוצה להיות קבלן, הייתי רוצה להוולד מתישהו בשנות השלושים של המאה הקודמת בכדי שכשאהיה גדול ואהיה קבלן, תהיה לי אל-קמינו לנסוע איתה לעבודה…
כתב וצילם: ליאור ברוך
