ניתן לדמות את ההבדל בין שתי המכוניות הראשונות שייצרה חברת Iso לגורד שחקים ולצריף קטן. מכונית אחת היית מכונית בועה אופיינית לתקופתה, ה- Isetta בעלת מנוע בנפח 236 סמ"ק ומהירות סופית של 65 קמ"ש ואילו המכונית השנייה שיוצרה הייתה מכונית-על, מונעת על ידי מנוע שברולט V8.
החברה הוקמה בשנות הארבעים והחלה כיצרניות רכב רבות בייצור אופנועים ומשם המשיכה בייצור ה- Isetta בין השנים 1953-1955, שהייתה לא יותר מקטנוע ממונע בעל מרכב סגור ונבנתה במילאנו במשך אותן 3 שנים בלבד. ייצור ה- Isetta המשיך על ידי יצרניות רכב אחרות לאחר תקופה זו על ידי יצרנויות כגון BMW, Velam הצרפתית ו- Trojan הבריטית שהמשיכה בייצורה עד שנת 1964.
בשנת 1962, לאחר מספר שנים בהן פס הייצור העלה אבק, החלה שוב ISO בפעילות לקראת ייצור מכונית חדשה, מתוך כוונה לייצר מכונית מהירה בעלת מנוע גדול. גיאוטו ביזאריני, מעצב לשעבר בפרארי שזוקף לזכותו את עיצוב הפרארי GTO היה אחראי על העיצוב ומנוע מתוצרת חברת שברולט נבחר להניע את היצירה החדשה. מרכב הרכב נבנה על-ידי סדנא איטלקית. במהרה הפכה המכונית החדשה, הריוולטה לסמל של שילוב בין האקזוטיות האיטלקית למנועים ומכלולים מכאניים מדטריוט שבאמריקה הגדולה. באותה תקופה חברות כגון Facel Vega הצרפתית ו-Gordon-Keeble הבריטית נקטו באותה גישה ושיתפו פעולה עם חברות האמריקאיות לשיתוף מכלולים אמריקאיים עם מרכבים אירופאים.
מפעליה של חברת Iso מוקמו במילאנו שבאיטליה. מחיריה של הריוולטה היו גבוהים יחסית וניתן היה להסביר את מחירה הגבוהה בכך שנבנתה בעבודת יד על-ידי ברטונה וגיאה ונבנתה באיכות גבוהה. מכירותיה של Iso לא הצליחו לנסוק מעולם לרמות להן שאפה, השילוב בין המנוע והגיר האמריקאי למרכב האיטלקי לא הועילו במיוחד לתדמיתה.
המוח מאחורי Iso היה רנזו ריוולטה, תוכניות ייצור הריוולטה, פרי עטו, היו שאפתניות ובשנת 1963 המשיך באותה מגמה ובכך ראתה אור ה-Grifo שהשתמשה באותם מכלולים ושלדה של הריוולטה אך עיצובה היה זה שייחד אותה מכל מכונית שיוצרה באותה שנה. בשלב מסוים פרש גיאוטו ביזאריני מ- Iso ופתח בייצור עצמאי של מכוניות שהיו דומות למדי למכוניות אותן תכנן ב- Iso.
בשנת 1966 הלך ריוולטה לעולמו והשליטה על החברה הועברה ל בנו, פיארו. עתידה הכלכלי של החברה לא היה ברור עקב מספר החלטות שגויות. Iso החליטה לתת חסות לקבוצת פורמולה 1, מכונית ה- Iso-Marlboro שהתבססה על מכלולי וויליאמס ונחלה כשלון. המפלה הבאה הייתה משבר הדלק בשנים 1973-1974 שהביאו את החברה לקשיים כלכליים.
במשך יותר מעשור נמכרה ה- Grifo ללא כל שינוי קוסמטי או מכאני. בעלי המכוניות והקונים הפוטנציאלים הביעו שעמום, בלשון המעטה, מעיצוב המכונית שלא זכה לעדכון ומכירות המכונית היו בהתאם. בשנת 1975 אזלו המזומנים והאשראי לחברת Iso והיא נאלצה לסגור את שעריה.
בשנת 1988 ניקו שוב את האבק במפעלי Iso וה- Grifo 90 הוצגה כמכונית-על שתוכננה לכבוש את העולם בסערה, עם מהירות סופית של למעלה כ-300 קמ" ותג מחיר של כ-750,000 באירופה. הגריפו החדשה תוכננה להמכר בקצב של כ-200 יחידות בשנה אף בפועל לא יוצרה ולא נמכרה אף מכונית אחת. אולי, בעתיד, עוד תחזור Iso.
