לפני שנים התאהבתי במבט ראשון. זה קרה בראשית 2008, קיבוץ אייל, בין הרפת למוזיאון הרכב הקלאסי על-שם קרן סהר. חתיכת פח מתפוררת, מפורקת מכל חלון, גלגל או ניקל, שבקושי הזכירה מכונית, ניצבה לה בודדה ועזובה. פעם, שנים רבות לאחור, נעוץ היה הסמל NSU Sport Prinz בכנפיה. כשראיתי אותה לראשונה, שום דבר לא היה נעוץ בה, למעט חלודה. והתאהבתי.
לאורך השנים שיפצתי לא מעט מכוניות שונות, רובן אמריקניות מרובות סמ"ק וכוח. אבל תמיד הייתה לי משיכה למותג NSU. משהו לא ממש מובן, שכן המותג הזה מסמל בדיוק את ההיפך המוחלט מכוח, מאסיביות ותחכום. אולי זה המראה המופלא שהעניק לה מעצב העל ברטונה, לא ברור. אבל את הגרוטאה המאובקת שראיתי בקיבוץ, רציתי מיד לקחת. והיה לי גם ברור, באותו רגע, איך היא תראה ביום שאסיים להפוך אותה למלכה – קצת יותר מנופחת, קצת יותר חזקה, קצת יותר רעה – במובן החיובי של המילה.
זה עשוי להשמע מעט מעוות, אבל את שיפוץ כלי הרכב שלי, אני מתחיל מהסוף. הדבר הראשון שאני רוכש הוא הסמל, אותו אני מרכיב לפעמים תוך כדי השיפוץ,ומפרק אין ספור פעמים בהמשך. וגם כאן, הרכישה הראשונה שלי הייתה סמל קדמי חדש ונוצץ. במשך כשנתיים, לאורך ימים ולילות, שוטטתי ברחבי העולם הווירטואלי בחיפוש אחר כל החלקים הדרושים. משימה לא פשוטה, בהתחשב בעובדה שרק כ-18,500 יחידות בלבד יוצרו מהספורט-פרינץ.
חדור מטרה שיפצתי בה בורג אחר בורג, השחלתי חוט לחוט בצמת חשמל חדשה, כל פיסת פח חלודה הוחלפה, חישוקים מותאמים אישית החליפו את המקוריים, וכל תוך חיפוש אינסופי אחר חלקים, כולל טיסה לחו"ל וחזרה עם מזוודה עמוסה ששקלה מעט יותר ממני.
פנים הרכב עוצב ראשית על דף נייר, משם עבר ליריעות קרטון ודיקט, עד להשלמת המראה המדויק בו הייתי מעוניין. כל המכלולים המכאניים חודשו, שופצו ולוטשו, כדי שלא רק יראו חדשים, אלא גם יעניקו לספורט פרינץ התנהגות כביש של מכונית ספורט אמיתית.
כשנתיים לאחר שהחל, הסתיים השיפוץ. סגירת המעגל התבצעה בעזרת נסיעה למוזיאון הרכב בקיבוץ אייל, שם הושקה בערך באותה פינה נידחת בה מצאתי אותה לראשונה. 45 שנים אחרי שעזבה את פס הייצור, היא נראתה מבחינתי יפה מאי פעם. כל קו וקימור בה נראו בדיוק כפי שראיתי בחזוני. וחשוב לא פחות, עם שני מאיידים כפולים של וובר ומערכת פליטה פתוחה, היא גם נשמעה בריאה ונסעה בהתאם.
