כבר מתחילת העידן המוטורי, מהנדסים והוגים ניסו לפתח ולייעל את הטכנולוגיות הקיימות, פיתוחים אשר נמשכים וימשיכו גם בעתיד, כגון מכוניות מונעות מימן נוזלי, גז, חשמל, מים, אוויר דחוס ואפילו מנועים המונעים באמצעות שמן בישול.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה, המשיכו יצרניות הרכב בחיפוש אחר ה"דבר הבא" בכל אשר קשור להנעת המכוניות מתוצרתם. אחד מהרעיונות אשר עלה במוחות המהנדסים במספר חברות שונות היה מנוע טורבינה אשר יניע את מכוניותיהן. רובר ופיאט היו אלו אשר הובילו את המחקרים ואת הניסויים. בשנת 1950, חברת רובר ביצעה ניסויים במכונית הראשונה מתוצרתן המונעת באמצעות טורבינה, הרובר T1 . בשנת 1954 הודיעה פיאט לעולם כי פיתחה מכונית המונעת ע"י טורבינה, כאשר הניסויים והמחקרים החלו עוד בשנת 1948.
ב-14 לאפריל, 1954, בוצעה נסיעת המבחן הראשונה של הפיאט טורבינה באיטליה, על מסלול לינגוטו האובאלי. הפיאט טורבינה הונעה ע"י שני מנועי טורבינה אשר מוקדו לפתח פליטה אחד. מנוע טורבינה אחד מוקם מאחורי תא הנהג, וחובר ישירות לגל-ההינע. לא היה כל צורך בתמסורת מכיוון המנוע הטורבינה עובר בעקרון המזכיר ממיר מומנט. ב-22000 סל"ד הגיע המנוע להספק של 300 כ"ס (לעומת 230 כ"ס במנוע של רובר).
המכונית נבנתה כמכונית קופה, שני מושבים. גוף המכונית נבנה על שלדת צינורות ומתלים עצמאיים אשר נלקחו מהפיאט 8V ( לחץ כאן לכתבה אודות ה-8V ). שני מיכלי דלק בעלי קיבולת של 50 ליטרים מוקמו בצידי השלדה והיו אמורים לספק טווח נסיעה סביר. משקל המכונית היה קל למדי, למרות מערכותיו הרבות – 1050 ק"ג בלבד.
עיצוב המכונית תאם לתקופה וכלל בין היתר שני סנפירים אחוריים ואגזוז הנראה כמו מפלט של מנוע סילון. הפיאט טורבינה הראתה נתונים מרשימים על המסלול והגיעה למהירות מרבית של 250 קמ"ש (245 קמ"ש במכונית הרובר T1).
מסיבות שונות, כגון עלויות ייצור וחוסר האפקטיביות המשווע במנוע טורבינה למכונית נוסעים, כפי שהבינו זאת אנשי פיאט כבר בתחילת נסיעות המבחן, הביאו לגניזת פרויקט מנוע הטורבינה. אחת הבעיות העיקריות, הייתה טמפרטורת הגזים אשר נפלטו מאותו אגזוז דמוי מפלט מנוע סילון, טמפרטורה אשר הגיע למאות מעלות במעלה הסל"ד. נתון אשר ודאי היה מדאיג רוכב אופנוע אשר בחר להתמקם מאחורי הפיאט טורבינה ברמזור…
