מבט לפנים, ממוקד בזברה, היא כל שעליי לראות מולי עכשיו. נשימה, ריכוז, מבט חטוף לימיני ולשמאלי והצצה למחוון המהירות המראה 80.
דפיקות הלב מואצות בכל פעם שאני בסיטואציה הזו, הידיעה שבעוד רגע, עת אגיע לזברה, אם לא אהיה במהירות הנכונה, בזווית הנכונה ובשיא הריכוז, ההתרסקות כבר לא תהיה מבוקרת… מבט חטוף למדריך שלצידי. כבר דקות ארוכות שלא הוציא הגה ונראה היה עסוק, כאילו וכלל לא מעניינו שתלמידו מנחית מטוס.
חולף את הזברה, מושך את ההגאים אליי עד הרגע בו הגלגלים פוגשים את המסלול. בלימה קלה ושוב אני מסיע את המטוס למסלול הצידי לקראת המראת תרגול נוספת, כשסוף סוף יצא צמיד מילים מפיו של דודי "עצור כאן" והצביע על מפרץ קטן בצמוד למגדל הפיקוח. עצרנו. "אתה מוכן?" שאל, בעודו פותח את דלת המטוס ויוצא ממנו. זה היה הרגע בו שנינו הצלבנו מבט ובלי לומר מילה כאילו ושמעתי אותו אומר לי "זה הרגע, אתה עכשיו עולה לאוויר, לבד". "אני מוכן", עניתי, מבלי לאפשר לרגשות, פחדים או מחשבות לקחת חלק ברגע קבלת ההחלטות. "אני במגדל" אמר דודי, "אצפה בכל בכל עת" וסגר את הדלת.
נשמתי נשימה עמוקה בעודי צופה בדודי מתרחק לעבר המגדל והבטתי לפנים. יד אחת דוחפת קלות את המצערת והשניה על ההגהת כשהמטוס מתחיל לנוע למהירות גלישה במסלול הצידי לעבר פס לבן אחד לרוחב המסלול, פס המפריד בין אלו שלמטה לבין אלו, שעוד רגע יהיו למעלה.
בדיקות אחרונות לפני המראה, מביט לכל הכיוונים ומבקש אישור המראה. כעבור שניות אחדות מקבל את האישור ומיד נשמע קולו של דודי בקשר "ליאור, בהצלחה!". דחיפת מצערת קלה, אני מתמקם בתחילת המסלול ועוצר.
לעוף. חלום, שאיפה, מאז שאני זוכר את עצמי כאדם בעולם. כל ציפור בשמיים וכל מטוס חולף גרמו לי להרים מבט מעלה ולהחליף בינם לביני בדמיוני והנה כעת, מולי מסלול המראה ואני בתוך מכונה מופלאה, שכל מה ששולט במעופה הינו גופי השולט בה.
רוגע, שקט, נשימה. יד ימין דוחפת מצערת, רגל ימין בפנים והמטוס מתחיל להתגלגל… במקום רעשי רקע, קולות וצליל מנוע בראשי נשמע שקט מוחלט. אין זמן למחשבות, לרגשות. המטוס מאיץ וקצה המסלול כבר נראה לעין, מבט למחוון המהירות, משיכה קלה של ההגה אליי ותחושת ניתוק הגלגלים מהמסלול, כאילו וכל אחד מהם היה חלק מגופי. מבט לימין, מבט לשמאל ושוב מבט חדור לפנים, רגע לפני פניה ימינה תוך כדי נסיקה וקיפול מדפים.
המטוס ממשיך לנסוק בעודי פונה ימינה ל"עם הרוח" ואני טס במקביל למסלול, מבצע כמה בדיקות שגרתיות ומודיע למגדל שאני מגיע לפיינל – נחיתה ומקבל אישור נחיתה.
ואז… זה קרה… זה קורה. אני עף. שניות שהרגישו כמו נצח, בהן הבטתי סביב וראית את העולם מלמעלה ועתה אני כבר לא ההוא שמדמיין מהקרקע. עתה הכל רגש עצום ותחושה עילאית, שהעתיקה את נשימתי למספר רגעים, אני עף!
מסדיר נשימה וממקד מבט חדור בעודי פונה לימין ומביט למסלול והנה היא שוב מולי, הזברה. עתה אלו רק שנינו ואני מנמיך את המטוס במהירות מבוקרת או…"התרסקות מבוקרת" כפי שדודי קורא לתהליך הנחיתה. התרגול והטכניקה משתלטים עת אני חולף את הזברה ומושך את ההגאים אליי עד הרגע בו הגלגלים פוגשים את המסלול.
מחנה לאיטי את המטוס במקומו, עוצם עיניי לרגע קט, נשימה עמוקה וכיבוי מנוע. בשלווה שמיימית פותח את דלת המטוס אותו הטסתי בעצמי, בפעם הראשונה שלי ויוצא ממנו, מאושר .
אני עף! עפתי.
